30 יום למלחמה: הברית הישראלית-אמריקנית בשיא היסטורי — ומתמודדת בצלחה עם אתגרי הדרך

שלושים יום לתוך המלחמה, אפשר כבר לומר בזהירות: זה לא עוד סבב ישראלי-איראני רגיל, וגם לא עוד מבצע אמריקני רגיל במזרח התיכון. זו מלחמה שעיצבה מחדש, בזמן אמת, את היחסים בין ירושלים לוושינגטון — ועשתה זאת על בסיס של שיתוף פעולה עמוק ונדיר.

מבחינה צבאית ומדינית, התיאום בין ישראל לארצות הברית היה הדוק, כמעט חסר תקדים. הנשיא דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו שידרו שוב ושוב שיחה רציפה ושפה משותפת: מניעת יכולת גרעינית איראנית, פגיעה בתוכנית הטילים, החלשת שלוחות הטרור, והצגת המערכה כחלק ממאבק רחב יותר על עתיד המזרח התיכון — שהרי איראן מפתחת ואף השתמשה בטילים ארוכי טווח. הברית האסטרטגית תורגמה לשטח, ולשתי המדינות נרשמו הישגים צבאיים משמעותיים.

לצד הדיאלוג הפורה, אפשר לראות בחיוב גם את הוויכוחים שצמחו מתוכו — סימן לברית בוגרת ופתוחה. נתניהו עצמו ציין כי טראמפ מאמין שניתן "למנף את ההישגים הכבירים של צה"ל וצבא ארצות הברית כדי לממש את יעדי המלחמה בהסכם" — ובכך הניח על השולחן מסלול דיפלומטי ממשי. ישראל, מצדה, הביעה עמדות ברורות ומנומקות. בשאלת ההנהגה העתידית באיראן, לדוגמה, שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר יצא בפומבי נגד האפשרות לעבוד עם יושב ראש הפרלמנט האיראני קאליבאף, ובכך הציג את עמדת ישראל בגלוי ושקוף — תנאי הכרחי לשותפות אמיתית. הפער בין ישראל, המסתכלת גם על שינוי משטר מיידי בטהרן, לבין וושינגטון, המתמקדת בראש ובראשונה במניעת גרעין, ייצוב שווקים ומציאת דרך יציאה — הוא פער טבעי ולגיטימי בין שתי מדינות עם אינטרסים מקבילים, וניהולו בגלוי עדיף לאין שיעור על פני מחלוקות בלתי מדוברות.

בזירה הפוליטית הפנים-אמריקנית, הנתונים מספרים סיפור של תמיכה עמידה ורחבה. כ-90% מהבוחרים המגדירים עצמם MAGA תמכו במלחמה, ו-53% מתומכי טראמפ אמרו בפירוש שהם תומכים בתקיפות משום שהם סומכים עליו לעשות את הדבר הנכון. זהו בסיס של אמון ציבורי משמעותי שנבנה לאורך זמן, ומהווה עוגן יציב גם בעת מחלוקת.

יחד עם זאת, הביקורת שעלתה מחלק מהאליטה הפודקאסטרית של הימין הטראמפיסטי — טאקר קרלסון, מייגן קלי, קנדיס אוונס ואחרים, שתקפו את המלחמה בשם "אמריקה תחילה" — היא תופעה שראוי לקחת ברצינות. דמויות אלה לא שברו עם טראמפ, אך סימנו גבול בין נאמנות לנשיא לבין תמיכה אוטומטית בכל מהלך. גם הפרישה של ג'ו קנט מתפקידו כראש המטה ללוחמה בטרור, ותהיותיו בנוגע לאיום האיראני הישיר על ארצות הברית, מניחות על השולחן שאלות שיש לענות עליהן בצורה שכנועית. היכולת של ישראל ושל תומכיה לענות על שאלות אלו — בעובדות, בסבלנות ובמקצועיות — היא בדיוק הבחינה שהברית עוברת כעת. בשוליים, נשמעות גם טענות קיצוניות יותר הנוגעות בנציגים אמריקנים כמו הסנאטור לינדזי גרהאם; חשוב לזהות אותן ולהתמודד עמן ישירות, שכן טענות מעין אלה — שבעבר נותרו בשוליים — מוצאות היום דרכן אל לב השיח הדיגיטלי, ולמניעת החלקה לעבר שיח אנטישמי יש משמעות מוסרית ומעשית כאחד.

האופק האסטרטגי לישראל ברור: ככל שהציבור האמריקני יפנים שהמערכה הניבה הישגים ממשיים — עצירת הגרעין האיראני, שבירת כוח ההרתעה של טהרן, יציאה עם הסכם או הישג מוכח — ישראל תיתפס כבת ברית שהייתה שותפה להצלחה. התנאים להכרה כזו קיימים, והם תלויים ביכולת המשותפת של שתי המדינות לתרגם הישגים צבאיים לתוצאה מדינית קריאה. ישראל עדיין נתפסת בוושינגטון כשותפה קרובה ואפילו חיונית — ומשימת השעה היא לחזק תפיסה זו, לא רק בקרב מנהיגים ומכוני מחקר, אלא גם בזירות הדיגיטליות שבהן מתעצב כיום הדעת הקהל הרחב.

שלושים הימים הראשונים של המלחמה חיזקו את הברית האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית, והמחישו עד כמה היא חיה ופועלת. הם גם הציבו בפני שתי המדינות אתגר של ניהול גלוי ואמין של ציפיות, נרטיבים ופערים — ובכך פתחו הזדמנות לגבש ברית עמוקה ומבוססת עוד יותר.