בין ביירות לתל אביב: שני עמים, אחד הרצון לחיות

"לילות ביירות", כתבתו של דני הכט שהשתלבה ב"חדשות סוף השבוע" של קשת 12, הביאה דיוקן — לא ברור עד כמה מייצג — של החיים הטובים בביירות: אותן מסעדות, אותם קוקטיילים, ואותן התנצלויות על בילוי בזמן מלחמה. כתבה שפתחה צוהר נדיר ומרתק אל חיי האחר מעבר לגדר. כדאי לזכור שהכתבה הוכנה על בסיס חומרים שצולמו בביירות, שכן הכט מטבע הדברים לא יצא לשטח — ולשם הפרשנות שימש ג'ונתן אלחורי, אזרח ישראלי יליד לבנון וממפוני צד"ל, שסיפק הקשר הכרחי ומעמיק לנעשה שם.

על רקע הכותרות העוסקות בהגברת מעורבות צבאית, הכתבה הזאת תפקדה כמשב רוח מרענן: מציצנות כיפית לחייו של האחר — ספק אויב ספק אח, ובגדול שילוב של שניהם — אבל בעיקר, בן אדם.

אחרי ברבורי הפרשנים הקבועים, הכתבה עוררה הרהור: מדהים עד כמה מתקיימים קווי דמיון בין תל אביב לביירות, לא רק בטיב המסעדות ובמורכבות הקוקטיילים, אלא גם בתחושת האשמה על הבילוי ובהאשמות ב"ניתוק". גם בביירות מסבירה אחת הדוברות בכתבת הכט שהיא מבלה כדי להתמודד ואף כדי לסייע לאחרים — בדיוק כפי שרבים חשים בתל אביב.

צהרי שישי קראו לצאת ולבלות מעט. אסקפיזם מוחלט אינו אופציה, אבל לנסות — כן. ביקור ביקב, שמרכז המבקרים שלו הועבר זמנית למזקקה ביפו בשל היעדר מיגון זמין, הציע כיף אמיתי. כשהגיעה האזעקה הראשונה, הלכנו אל המרחב המוגן — כוסות יין בידינו — ואחר כך המשכנו אל מסעדה מוכרת שהייתה מלאה עד להתפקע. "עם ישראל חי", אפשר היה לכתוב על הרגע הזה. גם האזעקה השנייה לא בלמה את הרצון לבלות — הפעם עם בירות במרחב המוגן. לאחר התרעה שלישית סיימנו את הערב בבית, ועברנו בנחת למדי המלחמה הנוחים.

לא מדובר בקינה על מנה שהתקררה, אלא בהובלה להלך הרוח המוכר: אשרי מי שגר בעיר שגם כשהיא חוטפת, זמן ההתרעה מאפשר לנסות לחיות. זו הסתגלות, לא ויתור.

שוחרי החיים הטובים בביירות מתנגדים למלחמה, מבדילים בין שיעים לבין חיזבאללה ומוכנים לשלום — מתוך רצון להמשיך את המסיבה עם כמה שפחות הפרעות. מולם — המפונים מהדאחייה, שמפגינים נאמנות לחיזבאללה ומבטיחים לשאת את מצבם עד לניצחון. שני קצוות מוכרים.

טיול לילי עם הכלבה לאורך טיילת תל אביב, שאחר הצהרים המתה אדם, גילה בלילה שממה כמעט מוחלטת. אחד השינויים שחוללה המלחמה הוא העדפה של בילויים לאור יום, שנוסך תחושת ביטחון. אז מזגזגים — בין בית הקפה לממ"ד, בין הפאב למקלט — ועולה בזיכרון שירה של סי היימן: "כי שום פחד לא יעמוד מול הסבלנות, וביום בהיר אפשר לראות מתל אביב את ביירות ואני חשה מי יחיה ומי ימות. אני פוחדת מי ימות מאיזו שטות."