זירת התודעה: כך ישראל לומדת לשאול שאלות

מעל 900 ימים למלחמה. 900 ימים — זו הספירה הנכונה. לא איפוס, לא מיתוג מחדש כ"מלחמת איראן השנייה" — אנחנו באותה מלחמה שהחלה בשביעי באוקטובר. נקודה.

חזיתות נפתחות ונסגרות — עזה, לבנון, איראן, והחות'ים שחזרו לתמונה. עוד זירה מתעוררת מחדש. ומעל כל הזירות המסתובבות קיימת אחת שלא עצרה לרגע — זירת התודעה. ודווקא ההבנה הזו, שישראלים רבים יותר ויותר מפנימים אותה, היא סימן לבגרות אזרחית.

כפי שכתב וולטר ליפמן, אנשים לא מגיבים למציאות עצמה אלא לתמונות שבמוחם. ההכרה בכך — שמתגברת בציבור — היא צעד ראשון וחיוני לקראת שיח ציבורי בריא יותר.

הפרשה סביב דובר ראש הממשלה הציפה שוב שאלות ישנות: כיצד מנוהל השיח הציבורי בעיתות משבר? האם אירועים תקשורתיים משמשים לפעמים להסטת תשומת לב? ציבור שמסוגל לשאול שאלות כאלה בגלוי — הוא ציבור בוגר, מעורב, ולא אדיש.

לשאול שאלות, לדרוש את האמת על חיינו — זו לא החלשה. זו למידה, וזו זכותנו המלאה. ברגע שמסרבים לתת תשובות — זו בפני עצמה תשובה. המודעות הציבורית לכך היא נכס דמוקרטי של ממש.

מטרות המלחמה שיצאנו איתן — הפלת משטר, הסרת איום גרעיני — עברו שינויים מהירים. ככל שהמציאות מסתבכת, כך גדלה חשיבות השיח הציבורי הפתוח, וכך גדלה גם אחריות האזרחים לעקוב, לברר ולא להסתפק בנרטיב אחד.

הילדים שגדלים ללא שגרה, אנשי המילואים שנקראים שוב ושוב, הפצועים שמשלמים מחיר אישי — כל אלה ראויים לא רק לסולידריות, אלא גם לשקיפות מלאה מצד מקבלי ההחלטות. זכותם של האזרחים לדעת, לשאול, ולהביא להסבר — היא מה שמבחין בין חברה דמוקרטית חיה לבין כזו שנסגרה על עצמה.

כ-900 ימים אנחנו סופרים. וכל עוד הציבור ממשיך לספור, לשאול ולדרוש אחריות — יש בכך סיבה לתקווה.

---

*הכותבת היא אשת תקשורת, פרשנית, דוקטורנטית לממשל ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ומרצה בקריה האקדמית אונו*