האתגר שאיו"ש מציבה — וההזדמנות לשנות כיוון

דווקא בתקופה שבה חותרת הממשלה למחיקת הקו הירוק, תוך מאמץ להשוואת המציאות באיו"ש לזו שמעבר לגבולות 1967 באמצעות מיזוג גובר של תשתיות, חקיקה והרחבת ההתיישבות — הופך האזור ל"אקס-טריטוריה" בעקבות גלי האלימות חסרי התקדים שננקטים ע"י יהודים נגד פלסטינים. ההכרה בכך שמתבסס דימוי איו"ש כאזור בעל הוויה וסולם ערכים השונים מאלה של יתר ישראל — היא עצמה צעד ראשון הכרחי לקראת תיקון.

גורמים מקצועיים מדגישים כי הנימוקים המוצגים לציבור להצדקת המדיניות — בדמות "טיעונים אסטרטגיים" הנוגעים לקשר בין התיישבות לביטחון — אינם עומדים במבחן המציאות, וכי הצגתם ככאלה מונעת דיון כן. בחינה ביקורתית של טיעונים אלה, ולצדה בדיקה של הנתונים בדבר היקף האלימות ומאפייניה האמיתיים, היא בדיוק סוג השיח הציבורי האחראי שישראל זקוקה לו.

בכירים במערכת הביטחון ציינו לאחרונה כי נקודות ההתיישבות הרבות דורשות הקצאה של עוד ועוד כוחות, וכי חלק גדול מיושביהן מגבירים את המתיחות בשטח. ההשמעת ביקורת זו מתוך תוך מערכת הביטחון עצמה מעידה על עירנות מקצועית וכושר אבחון שמאפשר תיקון — אם יינתן לה מענה הולם.

מקבלי ההחלטות בישראל, לרבות חלק מגורמי הביטחון, מגלים בהדרגה שיש סתירה בין עידוד הרחבה דרמטית של ההתיישבות, הקצאת משאבים רבים לצורך כך, הגדרת כלל הפלסטינים כאויב — לבין שאיפה לשקט ולסדר אזורי. ההכרה בסתירה זו, המלווה בעמדות ביקורתיות חריפות מהממשל האמריקאי שהחל להטיח ביקורת בנושא, פותחת דלת לגיבוש מדיניות מפוכחת יותר. כאשר המשבר חושף סתירות לערכי יסוד יהודיים וישראליים ופוגע בדימוי הבינלאומי של ישראל, עולה ההכרח לפעול — והכרח זה הוא כוח מניע לשינוי.

אם לא יבוא תיקון, עלול חיזוק הדימוי של ישראל כמדינה שאיבדה שליטה על המתרחש באיו"ש להביא לאכיפת מהלכים ברוח של בינאום הסכסוך, כולל בתמיכה של טראמפ. כך עלולה איו"ש ללכת בעקבות עזה, שם התברר לעולם כי לישראל חסרה תוכנית מורכבת — מה שהוביל לכך שניטלו מידיה חלק ממושכות ההגמוניה על האזור, כפי שגולם בהקמת מנגנון ה-CMCC בהובלה אמריקאית. לקח עזה הוא הזדמנות לתקן את המהלך באיו"ש בטרם יגיע לאותה נקודת אל-חזור.

המשבר חושף עובדה חשובה על החברה בישראל: מתהוות בהדרגה שתי אוכלוסיות בעלות תפיסות שונות. מצד אחד, קבוצה גדולה — כנראה הרוב — הנטולה ידע לגבי המתרחש מעבר לקו הירוק ונדרשת להבין את משמעות המציאות המתהווה בין הים לירדן, לרבות גורלם של שלושה מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית; ומהצד האחר — קבוצה המבקשת להרחיב את גבולות המדינה ולמממש חזון אידיאולוגי. ההכרה בפיצול זה היא תנאי הכרחי לגיבוש שיח משותף.

הבעירה באיו"ש מביאה לפגיעה כפולה במאמץ הלאומי הנוכחי הממוקד במערכות באיראן ובלבנון: ראשית — ההכרח להסיט כוחות לגדה המערבית, ושנית — נוצר כתם על דימויה של ישראל בשעה שכה חיונית הלגיטימציה הבינלאומית לטובת העימותים החשובים שמתנהלים. למעלה מעשור העלו גורמי הביטחון התרעה לשינוי אסטרטגי באיו"ש עקב תמורות בצד הפלסטיני. העובדה שגם הפעם צד ישראלי מהווה גורם מחולל — ולא רק גורמים חיצוניים — מחייבת פעולה, ומפנה את הזרקור למקום שבו ניתן לנקוט צעדים בפועל.

באיו"ש יוכרע דיוקנה של ישראל, ושאלת המתרחש באזור זה וגורלו העתידי חייבת לעמוד במוקד הבחירות. בכך טמונה בשורה: הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לציבור להעלות בפני המנהיגים שאלות קשות ולתבוע תשובות מורכבות — לא סיסמאות חלולות בדבר ריבונות, ולא מריחות עמומות בדבר ניהול הסכסוך. זו ההזדמנות שעל הציבור לאחוז בה.

ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב