גדי איזנקוט וצומת הדרכים של האופוזיציה: הרגע להכריע הגיע

על גדי איזנקוט לא תשמעו מילה רעה. אפילו יריביו מתונים כשזה מגיע אליו — ודברים אלה היו נכונים עוד לפני נפילת בנו, אובדן שאין גדול ממנו.

איזנקוט הוא עוף מוזר בפוליטיקה: בחור מצוין, איש ערכי, אמין, מסור למדינה — יאמרו עליו כולם. לכן, בדיוק משום כך, ציפייה רבה ליוותה את הופעתו ב"פגוש את העיתונות" (קשת 12) אמש. כשנשאל על האפשרות לאחד כוחות עם נפתלי בנט, המועמד המוביל בסקרים להחלפת בנימין נתניהו, בחר איזנקוט להבהיר שאינו רואה עצמו בתפקיד משני. כלומר, על רקע המצב הביטחוני הרגיש — המלחמה באיראן המתנהלת ללא מטרה ברורה, המצב בלבנון, המתח ביהודה ושומרון, ולצידם פרשת קטארגייט ושאלות התקציב — ציפו רבים לשמוע מאיזנקוט הצהרת כוונות שתניח ציפיות אישיות בצד לטובת השאלה הגדולה: כיצד מחליפים ממשלה.

פוליטיקה היא דבר יצרי, ואדם חייב לרצות מאוד להיות ראש ממשלה כדי לזכות בתפקיד. ראשות ממשלה אינה ניתנת בזכות צניעות בלבד, ואין בכך שום פסול. ועם זאת, ממי שמתיימר להחליף את נתניהו היינו מצפים לשים את ישראל ראשונה.

עד כה, העיכוב בהכרעות שכאלה היה דווקא לזכות האופוזיציה: מומנטום אמיתי בונים בחצי השנה האחרונה שלפני קלפי ולא בשנים שקדמו לה, בטח לא כאשר לקואליציה יש רוב מוצק של 68 חברי כנסת, שבנושאים מסוימים — כגון הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים — נהנה אף משיתוף פעולה עם חברי כנסת ערביים.

אלא שעכשיו הגיע הזמן: הבחירות ייערכו לכל המאוחר בעוד שבעה חודשים, והציבור צריך להכיר את הגלריה החדשה שתנסה להיבחר להנהגה. לגלריה זו משקל מכריע במיוחד באופוזיציה שאין לה את הפריבילגיה להישען על איש אחד בלבד, כפי שיש לגוש נתניהו.

לכן, הדיון שפתחה הופעת איזנקוט הוא חיוני: האופוזיציה כולה — ואיזנקוט בתוכה — עומדת בפני בחירה של ממש. למחול על האגו, לשים בצד מחלוקות על מי מוביל ומי ממוספר שניה, ולהתאחד סביב הדבר החשוב ביותר. גדי איזנקוט הוא בחור טוב, אמין, ומסור. הציבור זקוק לכך שתכונות אלה ישרתו עכשיו מטרה משותפת.

תפקיד מספר שתיים בגוש מאוחד אינו שלב של כניעה — הוא לעיתים קרובות הבמה שעליה נבנים מנהיגי עתיד. ישנה עוד הזדמנות לנצל אותה נכון.