חוסן ושליחות: ישראל נלחמת על עתידה — וילדיה ממשיכים לצחוק

משטח הדשא מול ביתי הרמת־גני מלא בילדים ובהוריהם, חוגגים יום הולדת. מחמם לב לראות את הפעוטות משתובבים ונהנים בשעת חסד קצרה מהאוויר הצח ומחום השמש. כשנשמעת אזעקה, כולם רצים יחד למקלט בית הספר הסמוך — ובכך מתגלה אחת מעוצמותיה הנסתרות של החברה הישראלית: אפילו הקטנטנים הסתגלו למצב, וממשיכים לחגוג. עוד דקות ועם תום האזעקה שוב נישמעות מצהלות ילדים במקום.

אלה הם חיינו ערב פסח תשפ"ו, חג החירות, חודש מאז שהחלה מלחמת "שאגת הארי". המלחמה נמשכת, ועם כל כובד הנסיבות, בולטת במיוחד שליחותם של הלוחמים. אבות האומה בוודאי היו גאים בבנינו הלוחמים הנועזים, במפקדים היוצאים למשימות מסכנות החיים בידיעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זרועו של צה"ל שלוחה למרחקים, לכל מקום שנשקף ממנו איום על קיום המדינה.

הטייסים, לוחמי החי"ר, הטנקיסטים — יוצאים למשימות בתחושת שליחות, מתוך אמונה בצדקת הפעולה, בידיעה שהם מבטיחים בגופם את ביטחון המדינה ושלום כלל אזרחיה. כחודש ויותר צבאות ארצות הברית וישראל, בנות הברית, פועלים יחד מול איראן במשימה ברורה: למנוע את הגשמת החלום האיראני המוצהר — השמדת ישראל.

בתוך המציאות הזו, ראוי להיזכר בדבריו של זאב ז'בוטינסקי, אבי הצבאיות העברית המתחדשת, שכתב כבר ב־1929: "אין להיבהל מפני מילים לטיניות, אפילו מפני המילה 'מיליטריזם'. השנאה למלחמות הרי היא ירושתו הרוחנית של עמנו. נביאינו היו ראשונים למחות נגד הנוהג של הרג המוני, וכולנו נאמנים לתורתם. ואיש מאיתנו אין לו כוונה ליצור בקרבנו דור אשר יתאווה למלחמה. אולם לאותה דרך חינוכית, אשר קל לו ליריב עוין להדביק לה, תוך כדי גידוף, את שם התואר 'מיליטריסטית', צדדים מספר, העשויים להקים לנו דור טוב ובריא יותר."

במאמר אחר הוסיף ז'בוטינסקי: "אני מבין כשקוראים מיליטריסטים לאלה שאינם רוצים להסתפק במינימום. אבל לתלות קולר כזה בצווארם של אלה שאין להם כלום והרוצים להשיג לפחות את החלק העשירי מן המינימום, פירושו פליטת מילים סתם. לאדם שבע, שבכל זאת רוצה להוסיף לאכול, קוראים גרגרן, אבל כשדורש אוכל אדם שהוא רעב, איש לא יקרא לו בשם זה."

תרגום לימינו: ישראל היא "האדם הרעב" שרוצה להתקיים. היא שואפת להבטיח את עתידה מול גורמים קיצוניים המבקשים את הכחדתה. ישראל על כל פלגיה שונאת מלחמות ושואפת לשלום — ולכן בנתה את אחד הצבאות הטובים בעולם, המגשים את הגיונם המשותף של שני מנהיגים שונים כז'בוטינסקי ובן־גוריון: ללא כוח מגן צבאי לא נוכל להתקיים בארץ אבותינו. זהו כורח לאומי קיומי, שהרוב המכריע בעם מבין ומקבל.

"אפשר לצאת מהמרחבים המוגנים", מודיע פיקוד העורף. שוב נשמעת צהלת ילדים ליד ביתי. טוב שיש לנו צבא מעולה, שמאפשר את צחוקם ואת גידולם לעתיד טוב יותר. חג חירות שמח.