כוחה של מברשת הצבע: כך הפכו דירות פגועות בדימונה לסמל חוסן לאומי

כשהגעתי לסביבת רחובות מתתיהו הכהן והחשמונאים בדימונה, קשה היה להאמין שזהו אותו מקום שספג נזקי טיל לא מכבר. כמי שעבד בלא מעט מחנות פליטים ואתרי חורבן, קרובים ורחוקים, הרגלתי לריח "האבק הנצחי" שמותירים אחריהם פצעי מלחמה. העיניים רגילות למראה אנשים הממשיכים לגור בבתים מפויחים שנים אחרי שהלהבות כבו, לשבילים מצולקים ולאנשים שהחורבן הופך לחלק בלתי נפרד מתעודת הזהות שלהם.

כאן היה הכל אחרת.

בדירות המעגל השני שספגו את ההדף והרסיסים לא היה זכר לפיח או לאבק. הריח היה נקי, ובחלק מהדירות אף שלט ריח עז ומזמין של צבע טרי. הניגוד בין צילומי ההרס שזרע הטיל לבין המצב הנוכחי היה כמעט בלתי נתפס. רהיטים שרוסקו הוחלפו, קירות סוידו, תמונות נתלו מחדש ומכשירי חשמל חלופיים רעשו במטבחים. הפער הזכיר את סדרות "אקסטרים מייקאובר" הישנות — אותה טרנספורמציה פתאומית שבה חורבה הופכת לבית חלומות.

אלא שהפעם לא מדובר בפורמט טלוויזיוני עתיר משאבים. אחראים לפלא הזה הם מאות מתנדבי עמותות "לב אחד" ו"השומר החדש", שיחד עם אנשי מס רכוש והעירייה מיהרו להגיע לדירות הפגועות מתוך הבנה שמהירות השיקום היא כלי טיפולי קריטי לנפש המתגוררים בהן. התרגשות הדיירים כשהציגו את ביתם ש"קם לתחייה" לימדה על הצלחתם. הזיכרון של הפיצוץ נדחק הצידה והבית חזר להיות המקום המוגן. הסיד הלבן הוא הרבה יותר מצבע — הוא תחבושת על הבית, עורו השני של האדם, הסדר החיצוני שמאפשר הרגעה פנימית.

הפעילות בדימונה משקפת את הדי.אן.איי הישראלי שמתפרץ מעוטף עזה ועד לאצבע הגליל. המתנדבים מגיעים לכל מקום אסון ומסייעים למי שביתו מאפשר זאת להמשיך לחיות בו בנוחיות מרבית. זו פרקטיקה הנשענת על מורשת עתיקה. כשחז"ל קבעו שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, הם לא כיוונו רק לעניין אסתטי — הם הגדירו מנגנון פסיכולוגי: הסביבה הפיזית קובעת את רוחב הנפש. כשהבית חוזר לקדמותו הנאה, האדם יכול להסדיר נשימותיו ולהביט אל מעבר לרגע הפציעה. כמו "היהודי הנודד" שמכה שורשים במהירות בכל מקום ומתעקש להפוך כל עזובה לגן פורח, כך הישראלי צובע את הקיר כדי לנצח את תודעתו.

הציונות סירבה מאז ומתמיד לשעבד את ההווה לעבר. היא פעלה מתוך הבנה שהמהירות שבה חברה משתקמת מהרס פיזי היא המדד המובהק ביותר לחוסנה. בדיוק כשם שיישובים שנכבשו ב–1948 הוקמו מחדש ובמהירות באתרים חלופיים, כך המעבר החד מדירה פגועה לדירה צבועה ומצוחצחת הוא הצהרת כוח: לא רק לשוב למה שהיה, אלא להפוך אותו ליפה יותר. המיקסום האסתטי אינו מותרות — הוא הצהרת ניצחון ויזואלית.

כל הרואה את הדירות המבריקות בדימונה, כמה ימים בלבד לאחר הפגיעה, מקבל הוכחה נוספת ליסודותיו הבריאים של הבית הלאומי. יסודות שנבנים בידי עם שאינו ממתין לגאולה עתידית, אלא צובע אותה כבר עתה במו ידיו — מברשת צבע אחר מברשת צבע.