שינוי תפיסת הביטחון העולמי: אירופה ויפן צועדות לעצמאות ביטחונית

בסוף השבוע האחרון פרסם עיתון הטלגרף הבריטי כי דונלד טראמפ שוקל למשוך את הכוחות האמריקאים המוצבים בגרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הפרסום בא על רקע תקופה ממושכת שבה ביקשה ארצות הברית משותפותיה — יפן, קוריאה ומדינות אירופה — לסייע בהבטחת חופש הניווט במצרי הורמוז. ארצות הברית לא ביקשה להילחם באיראן, אלא פעולה ממוקדת לפתיחת נתיבי שיט שמהם נהנות גם הכלכלות האירופיות עצמן.

הרקע להתפתחות זו נטוע עמוק בהיסטוריה. כבר בשנת 1944, בוועידת ברטון וודס שכינס הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ובה השתתפו 44 מדינות, עוצב הסדר העולמי המודרני: ארצות הברית תיטול על עצמה את תפקיד השוטר העולמי ותבטיח יציבות ביטחונית, בעוד שאר המדינות יתמקדו בצמיחה, סחר ושגשוג. האמריקאים פתחו את שוקיהם, הפחיתו מכסים ואפשרו לגרמניה וליפן להשתקם בשנות הארבעים מבלי שנדרשו להשקעות ביטחוניות כבדות. בשנות החמישים הצטרפה קוריאה, בשנות השישים מדינות נוספות באסיה, ובשנות השבעים — סין. מערכת זו שימשה תשתית לכלכלה הגלובלית שאנו מכירים היום.

שמונים שנה לאחר מכן, הגיעה העת לעדכון הסכם זה. ארצות הברית הציבה תנאים ברורים: איזון סחר ראוי — כזה שלא ייתן לרכב סיני מס מגן של 2% בלבד בשוק האמריקאי, בעוד רכב אמריקאי חייב ב-100% בשוק הסיני — ועמידה בהתחייבויות ההוצאה הביטחונית של נאט"ו. על אף שמדינות הברית חזרו והתחייבו להשקיע 2% מהתמ"ג בביטחון, ולאחר מכן אף יותר, ארצות הברית נותרה בפועל הנושאת העיקרית בנטל.

בדיוק בשל כך, ארצות הברית צמצמה גם את מימונה לארגון האו"ם, מהלך שבא לידי ביטוי בקשיים תפעוליים ממשיים — לרבות צמצום שירותים בסיסיים במטה בניו יורק. זאת, כחלק מגישה עקבית של קישור בין תמיכה פיננסית לבין ציפיות הדדיות.

המתח גבר כאשר שר ההגנה הגרמני הבהיר שגרמניה אינה שותפה ישירה לעימות ההורמוזי, ושרת החוץ של האיחוד האירופי הדגישה שהעניין אינו בגדר סכסוך אירופאי. ראש ממשלת ספרד הלך צעד נוסף ומנע ממטוסים אמריקאים שימוש בבסיסים בשטחו — מהלך שאף עורר הדים רחוקים, עד שסמלו הופיע על גבי טילים איראניים.

אך כבר עכשיו ניכרים סימנים ראשונים של הסתגלות אסטרטגית מבורכת: גרמניה ויפן מתחילות לבנות את עצמאותן הביטחונית ברצינות. גרמניה, לדוגמה, חותמת על חוזים משמעותיים עם התעשייה הביטחונית הישראלית לחיזוק יכולותיה הצבאיות — שיתוף פעולה שמשרת את שתי המדינות ומחזק גם את הענף הביטחוני הישראלי. מדינות נוספות באירופה ובאסיה מאיצות אף הן את תוכניות ההיערכות הצבאית שלהן.

האתגר המרכזי הניצב בפני מדינות אלה הוא עניין של לוח זמנים: האם יצליחו לגייס, לאמן ולצייד את כוחותיהן בקצב הנדרש כדי לשמור על ביטחונן — אירופה מול האיום הרוסי, ויפן וקוריאה מול ההתעצמות הסינית.

השאלות שעומדות כעת על הפרק רחבות ועמוקות: כיצד יראה ארגון ביטחוני אירופאי עצמאי בטווח הקצר והבינוני? מהו המודל החדש לשותפות בין ארצות הברית ובנות בריתה — שותפות של שווים הנושאים בנטל במידה שווה? ומה יהיה אופי הברית הטרנסאטלנטית ביום שבו תשלים אירופה את תהליך ההיערכות העצמאית?

אלה שאלות מכוננות שתשובותיהן עדיין מתעצבות, אך ההסכמה הגוברת בקרב שחקנים מרכזיים — כי הסדר הישן חייב להתעדכן — פותחת פתח לסדר בינלאומי חדש ומאוזן יותר.

ד"ר קובי ברדה, ביה"ס רב-תחומי HIT וחוקר בכיר, מכון JPPI