המערכה הנוכחית מול איראן היא ללא ספק אחת הגורליות שידע העולם המודרני. הטילים המדויקים, הכטב"מים וההגנה האווירית הם מעטפת פיזית לדרמה גדולה לא פחות — מערכה על עורקי האנרגיה, על יציבות הכלכלה העולמית, ועל המשאב היקר ביותר במאה ה-21: התודעה.
בעוד הגנרלים מעריכים את הישגי השדה, הזירה הקובעת לטווח הארוך היא זירת ההסברה והדיפלומטיה. בעולם שבו "ניצחון" הוא מושג גמיש, מסתמן שהמערכה הזו תסתיים לא בכתב כניעה, אלא ברגע שדונלד טראמפ יוכל להציג לעולם — ובמיוחד לבוחריו — הישג דיפלומטי של ממש.
כדי להבין את העתיד, כדאי להביט שמונה שנים לאחור. היחסים בין וושינגטון לצפון קוריאה היו אז מתוחים ולוהטים. טראמפ, בדרכו הייחודית, שינה את התמונה: שני המנהיגים קבעו פגישת פסגה, ומה שנראה כמתח בלתי פתיר הוחלף בשקט תעשייתי שנשמר עד היום. סיכוי לא מבוטל שזהו המודל הממתין לנו גם כאן.
ארצות הברית למדה לאורך ההיסטוריה — מווייטנאם, דרך אפגניסטן ועד עיראק — שיציאה חכמה ממשברים מחייבת תכנון ורגישות לא פחות מהכניסה אליהם. כרגע, העולם צופה בסקרנות כיצד תינתח ותעוצב "חליפת היציאה" מהזירה האיראנית.
כאן נכנסת האסטרטגיה המפוכחת. טראמפ עשוי למצוא את עצמו חותר להסכם גרעין — הפעם עם תנאים מחמירים ואמיתיים — שיוצג כהישג דיפלומטי חסר תקדים. יש לו הזדמנות לתיקון היסטורי: הסכם שיגביל באמת את השאיפות הגרעיניות האיראניות ויסמן פרק חדש ביחסי האזור.
האסטרטגיה המיטבית עבור ישראל והעולם המערבי עוברת דרך "חליפת יציאה" מכובדת: סיום החלק הצבאי האינטנסיבי, חתימה על הסכם מחייב המגביל את השאיפות האיראניות ופוגע בתשתית הטרור — ומשם, פתיחת הדרך להרחבת הסכמי אברהם וצירוף סעודיה למעגל השלום. מהלך כזה יחייב גם הסדר ביטחוני יציב בעזה, ויסמן שינוי אזורי עמוק.
עבור טראמפ, התזמון הוא הכל. מטרתו להגיע ליוני 2026, בזמן המונדיאל, כשלוח הזמנים העולמי נקי ממלחמות — ולהציג עצמו לבחירות האמצע כ"איש השלום" האולטימטיבי שהוכיח מה זה באמת "אמריקה פירסט". בקרב על התודעה, מי שיודע לספר את הסיפור הנכון — יכול להוביל את כולם לניצחון משותף.
*הכותב הוא מאסטר במדעי המדינה, מומחה לתקשורת פוליטית, מחבר הספר "המנהיג הבא"*