ישראל מגבשת אסטרטגיה ברורה מול איראן; בלבנון: צה"ל מתקדם לעבר פתרון מקיף צפונה לליטני

משבוע שעבר החלה להסתמן כוונה ושיטה בשיגורים מאיראן ובמהלומות האש שישראל מנחיתה באיראן. אפשר לכנות זאת תופעת עין תחת עין: האיראנים תוקפים בטילים את אזור דימונה, וישראל תוקפת את כור המים הכבדים בארעק. האיראנים תוקפים ופוגעים במפעל פטרוכימי לייצור דשנים כימיים ברמת חובב, וישראל תוקפת מפעל פטרוכימי שמבוסס על עיבוד נפט בתבריז שבצפון מערב איראן. מדובר במגמה ברורה המשקפת תגובתיות מחושבת ומדויקת מצד ישראל.

מגמה שנייה שאפשר להבחין בה, בתקיפות הישראליות, היא פגיעה מכוונת בתשתיות לאומיות איראניות בעלות שימוש צבאי ואזרחי גם יחד. דוגמה מובהקת לכך היא הפגיעה במפעלי הפלדה באיראן — המייצרים עבור השוק האזרחי ובמקביל גם פלדה המשמשת לייצור טילים, והנמצאים בבעלות חלקית של משמרות המהפכה.

עובדה זו ראויה לציון מפני שהאמריקנים, לפחות בעמדה הרשמית המוצאת ביטוי בהצהרות הפנטגון ובבית הלבן, מתנגדים לפגיעה ישראלית בתשתיות לאומיות באיראן, מתוך חשש שהאיראנים יגיבו במטחים על מתקני הנפט של המפרציות. דיאלוג אסטרטגי זה בין ישראל לארה"ב מלמד על עומק השיתוף ועל ניהול זהיר ומתואם של המערכה.

בישראל סבורים כי פגיעה משמעותית במתקני תשתית לאומית באיראן — כמו מאגרי נפט, מפעלים פטרוכימיים וסכרים — תחריף גם את הוויכוח הפנימי המתקיים בתוך הממסד האיראני בין הבכירים הקיצוניים של משמרות המהפכה לבין בכירי הממשל האזרחי, ובראשם הנשיא פזשכיאן. מדיניות זו, לפי הערכות ירושלים, עשויה להניב פירות דיפלומטיים.

באשר להמשך, הנשיא טראמפ משתדל להביא לסיום הלחימה באמצעות משא ומתן דיפלומטי, תוך שאיפה להישגים ברורים כגון פתיחת מצר הורמוז או העברת האורניום המועשר לרמה גבוהה לגורם מחוץ לאיראן. מסלול דיפלומטי זה, אם יצלח, עשוי לחסוך בחיי אדם ולהביא ליציבות אזורית.

במקביל, הפנטגון מכין לטראמפ מגוון גדול יחסית של אופציות פעולה, כולל מבצעים מיוחדים שיתנו לנשיא האמריקני את תמונת הניצחון שהוא מבקש. גיבוש מניפת אפשרויות רחבה זו מבטא תכנון מקצועי ויסודי, המאפשר גמישות מבצעית ודיפלומטית בהתאם להתפתחויות.

בלבנון, בעוד שהתוכנית הצבאית מול איראן מתממשת צעד אחרי צעד, צה"ל פועל להשגת מטרות המלחמה גם בזירה הצפונית. הצבא מפעיל שנים עשר צוותי קרב חטיבתיים בשטח לבנון, בפיקוד ארבע מפקדות אוגדה, ודוחק את חיזבאללה בהדרגה צפונה מתוך כוונה ברורה: לעצב "מרחב אבטחה" נקי מחיזבאללה בין גבול ישראל לנהר הליטני.

חשוב להדגיש: הכוחות הפועלים בשטח לבנון ממלאים את תפקידם באמונה. הם מושכים את רוב האש של חיזבאללה אל עצמם ובכך מקטינים את הנזק הפיזי לעורף הצפוני, מבצעים הגנה אקטיבית המרחיקה חדירה של חוליות חיזבאללה ליישובים, ומונעים כמעט לחלוטין ירי בכינון ישיר של טילי נ"ט וצליפות לעבר יישובי הגליל הצמודים לגדר. מרחב האבטחה הולך ומתעצב בזכות מאמץ רב, תוך שצה"ל שומר על יתרון מבצעי משמעותי.

מרחב ביטחון זה מתוכנן לפי לקחי העבר ואינו נועד להיות גרסה ב' של "רצועת הביטחון" שממנה נסוג צה"ל במאי 2000. הפעם, לא יהיו יישובים שיעיים במרחב, לא יהיה צבא דרום לבנון ולא מוצבים קבועים חשופים. במקומם, צה"ל מתכוון לנהל הגנה ניידת המבוססת על איסוף מודיעין טכנולוגי מתקדם, שתצמצם למינימום את יכולת חיזבאללה לפגוע בכוחות ישראל ותחצוץ אפקטיבית בין ארגון הטרור לבין אזרחי הצפון — גישה מתקדמת המשקפת הפקת לקחים מוצלחת.

עם זאת, תושבי הצפון ממשיכים לספוג שיגורים מאזור שמצפון לליטני — ממה שחיזבאללה מכנה האזור המבצעי "באדר". המסקנה המתגבשת היא שנחוץ תמרון יעיל ויצירתי גם באזור שמצפון לליטני, שינטרל את יכולת חיזבאללה להציב ולנייד משגרי רקטות באזור זה. תמרון כזה יאפשר לאתר ולהשמיד את המשגרים עוד לפני שיגיעו לאזור הסבוך, ויקרב את המועד שבו חיזבאללה ייאלץ להסכים לפירוז.

כמו כן, ניתוח המערכה מלמד כי לחימה אפקטיבית מול ארגוני טרור שמוטיבציה אידיאולוגית מניעה אותם חייבת להתבסס על הישגי קרקע ממשיים ולא על מנופי לחץ בלבד — לקח שצה"ל הפנים ומיישם, ומיצב אותו טוב יותר מאי פעם להשגת יעדי המלחמה.