איש שכולו נשמה: מורשתו הנצחית של יעקב ארז ז"ל | אלי קמיר

את הדברים האלה אני כותב לצידו של יעקב ארז, שאני כל כך אוהב. אנחנו נמצאים במרתף של בית החולים מאיר בכפר סבא — מקום שבו נפגשים חיים ואהבה בצורתם הכנה והאמיתית ביותר. הכתפיים של אנשי הצוות הרפואי עמוסות ומסורות, ובני המשפחות רכונים על המיטות, צמודים, כמו בשדה שבו הקשרים החשובים ביותר נחשפים. על מיטה מספר 35 שרוע יעקב ארז, מי שהיה הכתב הצבאי המהולל של "מעריב", כתב המלחמות האגדי, חתן פרס סוקולוב, עורך "מעריב", גיבור הנעורים שלי, סוג של אבא מקצועי. האיש האחד שהיה שם עבורי ועבור חברים שלי, שגם הם חלמו והתפללו שיום אחד יהיה מבוגר אחד שיאמין בהם.

ארז היה גוץ שכולו צוק, מסה של עוצמה, שכולנו שקשקנו ממנה בכל פעם כשהיה שואג את ה"בוא הנה" שלו — ואז דידנו לעברו כדי לפגוש פנים זועמות שמהן ניבטות עיניים טובות ורכות. איש שכולו נשמה.

הכרתי אותו לראשונה כשהיה ראש אגף החדשות. הכריזמה שלו השפריצה לכל מסדרון במערכת, את שמו הכיר כל עיתונאי, כמו גם רבים רבים במערכת הביטחון, שממנה לא חסך ביקורת, אך גם אהב אותה אהבה גדולה. הייתי אז כתב במדור הספורט יחד עם בן כספית, עפר שלח, אבי מלר, עמי כברי, בועז ביסמוט ואבי מורגנשטרן. כמה מטרים מאיתנו ישב יאיר לפיד, שערך את "מעריב היום" עם סגנו מרדכי חיימוביץ, ומשה אסולין שעל העיצוב.

חיכיתי בכיליון עיניים לפגישה הראשונה שנקבעה לי אצל ארז. "בוא הנה", הוא שאג לעברי כשרק פסעתי לכיוונה של רחל אלוני, מזכירתו. עוד לפני שהתיישבתי פנה אליי: "תגיד לי, אתה מתכוון יום אחד לקנות דירה?" מלמלתי בתמיהה, והוא הבהיר: "מפני שאם זה מה שאתה רוצה, לך תחפש לך מקצוע אחר... פה זו שליחות". הבטחתי מיד, והוא נענה: "מצוין. עכשיו אפשר להמשיך. מה אתה רוצה?" לקחתי נשימה וסיפרתי לו שאני חולם להיות הכתב המשפטי של העיתון. "הגיוני. נשמע לי הגיוני", ענה — ושלח אותי לקריירה עיתונאית מרתקת שכל כך אהבתי.

כמה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקיד, אשתי דאז נכנסה להיריון ראשון. בוקר אחד, לאחר בדיקה שהדאיגה אותנו, הודעתי לרחל אלוני שלא אהיה זמין לכמה שעות. בטרם הספקתי לסיים, מצאתי את עצמי כבר בתוך ישיבת הנהלת המערכת, כשארז צוהל לעברי בקולי קולות: "יש היריון?" ומיד מוסיף בחום: "תוריד פאזה. תוריד פאזה בעבודה. קודם כל לדאוג להיריון. אחר כך 'מעריב'." בערב, כשהגעתי הביתה, מצאתי זר פרחים ענק עם מכתב אישי מרגש מאוד שארז כתב לנו. מאז, כל יום — אני חוזר, כל יום — עד הלידה, ארז דיבר איתי על ההיריון, חקר, התעניין במה הוא יכול לעזור ואת מי להפעיל. כך, עד שנולד חנן, בננו הבכור.

אין צומת בחיי העיתונאיים שארז לא היה שם. "רק אל תיכנס ללחץ, אני פה", ביקש להרגיע אותי לפני שעליתי על המטוס בדרכי להיות כתב העיתון בלונדון. כך גם כשמינה אותי להיות הכתב המדיני של "מעריב". "בומבה של סיפור", היה שואג בגאווה כל פעם שמי מאיתנו עמד במשימה המקצועית שלו.

ארז לא ייצג את "האסכולה האקדמית" של העיתונות — הוא בא מהשטח, ודיבר בשמו. היו לו חושים חייתיים למהו סיפור, איפה מסתתר הסקופ, והייתה לו ווינריות שסחפה את כולנו אחריו. הוא היה המורה ובעיקר המנהיג שלנו. לימד אותנו לנצח, ולא חשוב כמה ומיהם המתחרים. הוא אהב אותנו, גיבה ברגעים מאתגרים, אך דרש, ודרש, ודרש.

ביום רביעי בערב, מוקף בבני משפחתו שכל כך אהב וכל כך היה גאה בהם, רכנתי לעבר מיטתו ואחזתי בידו. היד הייתה חמה. שיערו נראה לבן מתמיד, פניו היו שלוות. ביקשתי ממנו למצמץ אם הוא שומע אותי, וסיפרתי לו כמה טלפונים אני מקבל מחברים מ"מעריב" — כולם אוהבים אותו, כולם שולחים חיבוק, כולם מבקשים שאגיד לו מה היה בשבילם, כמה היה סוג של אבא מקצועי לרבים כל כך. הייתה שנייה של שקט — ואז ארז פתח וסגר את עיניו. ואז שוב מצמץ, פעמיים. הוא שמע את כל מה שחבריי ואני כל כך רצינו לומר לו.

נשקתי על מצחו ויצאתי. במרתף של בית החולים מאיר השארתי מאחור את נעוריי — ואיתם את מי שהרשה לי לחלום, אבל לא רק לחלום, אלא גם להגשים. מורשתו תמשיך לחיות בכל אחד ואחת מאיתנו שזכה ללמוד ממנו מהי שליחות אמיתית.

אני אוהב אותך, ארז.