אבא של עיתונאים, רוח של דור: יעקב ארז — האיש שגידל את העיתונות הישראלית | בן כספית

פעם בשנה, באביב, אנחנו מתכנסים באבן יהודה. בית צנוע, משפחה חמה, כלב גדול ואיש קטן. הוא כבר בעשור התשיעי לחייו. דיבורו כבד והוא מסתייע בהליכון, אבל עיניו זורחות כמו תמיד. חבורה מוזרה של גברים ונשים, רובם מקשישים, מתכנסת לכבוד אדם שיצא מחייהם לפני יותר מעשרים שנה. רובנו מתחזקים עדיין קריירות מצליחות. אחד מאיתנו אפילו נושא בתואר "ראש הממשלה החליפי". ואנחנו באים אליו כל שנה. באים מאהבה. לאיש הזה קוראים יעקב ארז.

כל שנה, בשבת הסמוכה ל־17 במרץ, אנחנו מתאספים וחוגגים לו יום הולדת. "אנחנו" זה כל מי שאי פעם שמע את הצעקה "בוא(י) הנה!!" מהדהדת בעקבותיו במסדרון — גערה רמה שנגמרה תמיד בליטוף חם. כל מי שגדל על ברכיו, שידע שבתוך החזות הקשוחה מסתתרת נשמה ענקית, שמאחורי הצעקה הרמה מחייכות עיניים טובות. זו הייתה דרכו להפגין כמה הוא דואג לנו, מטפח אותנו ומאמין בנו.

ארז לא היה פובליציסט, הוא היה רפורטר. הוא לא היה העורך, הוא היה הרוח. הוא עשה הכול כדי לזהות את הסיפור, לרדוף אחרי הסיפור, לנעוץ שיניים בסיפור ולהביא אותו, חי או מת, למערכת — וממנה לידיעת הקוראים. ממטולה עד אילת, באמת. כי הוא היה הכתב בצפון, והוא היה הכתב באילת, והוא אפילו חילק עיתונים באזורים שכיסה עבור "מעריב". ועל ברכי המורשת הזו הוא חינך אותנו.

רוח "מעריב" שהביא איתו, ביום שבו מונה לראש מערכת החדשות, הייתה רוח פרצים. הוא לא היה כתבן דגול ולא היה דברן מיומן, הוא היה שחקן נשמה טוטלי עם אינסטינקטים חייתיים ולב ענק. הוא הדביק אותנו ברוח הזו, ואנחנו שיחקנו בדרבי האכזרי נגד "ידיעות" העדיף כמו משוגעים, רק בשבילו. הרוח שהפיח במפרשי המערכת העייפה של "מעריב" החבוט והמוכה הייתה הרוח הגבית שייצרה באותם שנים פס ייצור אינסופי, בלתי נתפס, של כישרונות עיתונאיים. חלק ניכר מהעיתונאים הבולטים של עשרים השנים האחרונות גדלו על ברכיו. הם הילדים של ארז. אנחנו הילדים של ארז, עד היום.

בכל שנה, באביב, באים לאבן יהודה לחגוג לארז יום הולדת אנשים כמו סימה קדמון וגילי דינשטיין, מרדכי חיימוביץ ויאיר לפיד, הצלם יוסי אלוני ואלי קמיר, אודי רבינוביץ ואיתן לוין, אבי מורגנשטרן ומשה אסולין, אמיר בוחבוט ורפי מן, לפעמים גם יוסי לוי ומזל מועלם ועודד גרנות והמנכ"ל רוני קליינפלד, ועוד רבים. את האירוע מארגן יד ימינו של ארז, מי שהיה ראש מחלקת הצלמים שמוליק רחמני. אלי קמיר, אולי המסור ב"ילדיו" של ארז, הוא הרוח החיה. ואיך אפשר בלי רחל אלוני, המזכירה הנצחית, מי שכונתה "מחסום ארז" והלכה איתו לכל התפקידים והמשימות. אם ארז היה אבא שלנו, רחל הייתה האמא.

ובאותה שבת אחר הצהריים, פעם בשנה, באביב, קמים לתחייה המסדרונות ההם של "מעריב", העיתון שבו גדלנו, הבית השני, ולפעמים הראשון שלנו, וחוזרים לימי תהילתם. ארז יושב שם במרכז, כמו פעם. הוא לא צועק. הוא צוחק.

ארז נולד בנתניה. תמיד חלם להיות עיתונאי. התקבל ל"מעריב" כעוזרו של אהרן אבן־חן המיתולוגי, עד שהוכיח את עצמו והפך לכתב "מעריב" באילת. הוא נשא לאישה את הני, הקים משפחה לתפארת ופילס את דרכו לצמרת בדרך הכי קשה וארוכה שאפשר. הוא סיקר מלחמות והתשות ומבצעים ופעולות, ובסוף הגיע לפסגת ההישגים: הכתב הצבאי של "מעריב". הוא היה כתב צבאי מדהים. הוא פשוט הביא סיפורים.

היה לו טור מיתולוגי בשם "שולחן החול", שבו תיאר כביכול מעשיות המתרחשות בממלכה רחוקה עם ילידים מוזרים, כש"כל קשר בין האירועים המתוארים לבין המציאות שלנו מקרי בהחלט" — אבל כולם ידעו ש"צחור השיער", למשל, זה אריאל שרון.

בסוף נובמבר ותחילת אוקטובר 1973 ניצב ארז בשיאו המקצועי. הוא הרגיש את התכונה בצה"ל, ירד לשטח, לתעלה, והביא את הסיפורים, הפרטים, האזהרות והסימנים המעידים. ביום חמישי, 4 באוקטובר, כתב ידיעה מפורטת על ההכנות של המצרים למלחמה. הצנזורה פסלה את רובה. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים.

עם פרוץ המלחמה, טס ארז לגולן. אחיו, סא"ל עודד ארז, מג"ד בחטיבה 188, לחם שם. ארז מצא את אחיו ביום הרביעי למלחמה, שמע ממנו על גבורת החטיבה שבלמה בגופה את הסורים, ואחרי שווידא שאחיו שרד את קרבות הבלימה, מיהר לחזית הדרום. הוא חצה את התעלה עם הכוחות הלוחמים ובילה בחזית הדרום עד היום האחרון של המלחמה. בדרכו צפונה נודע לו שאחיו נפצע קשה. הוא הגיע למקום הפציעה יחד עם מסוק הפינוי, שיכנע את הטייס להעלות גם אותו, ובילה את הטיסה לרמב"ם כשידו אוחזת ביד עודד. עודד שרד, ולאחר תהליך שיקום ארוך חזר לשירות, כסמח"ט שריון בדרום. שלוש שנים אחר כך נהרג עודד ארז בתאונת אימונים. מאז ועד היום, יום השנה למותו הוא יום של אבל עמוק ושקט עבור ארז — ביטוי לאהבת האח העמוקה שנשא כל חייו.

הוא לא היה פובליציסט גדול ולא עורך גדול. הוא היה חיית חדשות, עיתונאי שטח אמיתי, איש שצמח מלמטה, הכי למטה שאפשר, וסלל את דרכו בשיניים ובציפורניים עד למעלה. הוא היה הרוח החיה, הלב הפועם, הבטן הרגישה והכור הגרעיני שהחדיר בכולנו את גאוות היחידה ואת הנחישות — גם בימים הקשים של "מעריב" — ומעולם לא איבד את רוח הלחימה ואף פעם לא ויתר בקרב היומי על החדשות. ולפעמים — בתקופת ארז זה קרה לא מעט — גם ניצח.

מרדכי חיימוביץ המופלא קרא לו פעם "רפול של העיתונות": מדבר מעט ועושה הרבה, אמיץ ונחוש. יאיר לפיד, בן טומי, היה הילד של ארז, שגידל אותו וגאה בו עד היום. כולם היו בניו עד שפרחו מהקן ועזבו, כל אחד בתורו — ל"ידיעות", לטלוויזיה, לרעות בשדות אחרים — ונשאו איתם את מה שרק ארז ידע לתת.

בכל שנה, באביב, אנחנו באים לבית הצנוע באבן יהודה כדי לשבת עם מי שהפך אותנו לעיתונאים, אבל גם, ואולי אפילו חשוב יותר, לבני אדם. אנחנו באים לחגוג עם מי שאימץ אותנו לילדיו, הנחיל לנו את אהבת המקצוע, אבל גם את אהבת האדם, ואת אהבת המדינה. כי אז, זו עוד לא הייתה מילה גסה.

מתוך "ימי קרליבך העליזים"