יעקב ארז ז"ל: עורך "מעריב" המיתולוגי הותיר מורשת עיתונאות אמיצה לדורות

יעקב ארז ז"ל, עורך "מעריב" בשנים 1992–2002 וחתן פרס סוקולוב (1984), הובא שלשום למנוחת עולמים באבן יהודה, בגיל 87. טקס הפרידה ממנו נערך ליד ביתו שבמועצה המקומית, ונוכחותם של עיתונאים רבים שאותם איתר, גידל וטיפח לאורך עשורים העידה על עומק המורשת שהשאיר אחריו.

בין הסופדים היה שר הביטחון לשעבר איציק מרדכי, שכינה את ארז "עיתונאי המלחמות" — תואר שתמצת שורה ארוכה של שנים בהן עמד ארז בחזית הסיקור הביטחוני של מדינת ישראל. אזעקה שהושמעה לפתע בעקבות שיגור טיל איראני קטעה את רצף ההספדים, והנאספים מיהרו למצוא מחסה במקלט — רגע סמלי ומרגש, כמו רקוויאם לאיש שחייו כולם היו מוקדשים לסיקור מציאות הביטחון הישראלית בכל עוצמתה.

ארז ייזכר לעד בדברי ימי התקשורת הישראלית, בזכות כתבה שבה התריע על הכנות שהצבא המצרי עושה לקראת מלחמה אפשרית. הכתבה נפסלה על ידי הצנזורה הצבאית יממה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב–6 באוקטובר 1973 — ונותרו ממנה רק שני משפטים, ובהם המשפט שהפך על פניה את ידיעת ההתרעה: "כוחות צה"ל עוקבים בערנות אחר הנעשה בצד המצרי של תעלת סואץ, וננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה".

צילום של אותו דף, שברובו נמחק על ידי הצנזור באיקסים גדולים, היה תלוי במסגרת על קיר חדרו של ארז בבית "מעריב" בתל אביב, ובביתו באבן יהודה — לא כסמל של מרירות, אלא כתזכורת מחייבת ויומיומית לאחריות העיתונאית. "שלומנו וביטחונו תלויים בכך", הנחיל ארז לכל בוגרי "מעריב" שעבדו תחתיו ולדורות של עיתונאים בישראל.

רפי מן, לשעבר מבכירי "מעריב", תמצת את הלקח שהנחיל ארז: "כאשר מישהו שם למעלה אומר 'אסור לפרסם' ומניף את דגל 'קדושת הביטחון', אסור לכרוע ברך בהכנעה. לעיתונאים לא רק מותר לשאול שאלות ולבחון את העניין בשבע עיניים — זו חובתם הציבורית".

מורשתו של ארז היא קריאה מתמשכת לעיתונאות אמיצה, אחראית ועצמאית — מורשת שממשיכה לחיות בידי אלה שצמחו בצלו.