הצפון חשוב — וכך גם כל אזרחיו: הגיע הזמן שערב אל-עראמשה תיכנס לתמונה | יורם דורי

מאז שהחלה המערכה, וביתר שאת מאז ההסלמה בצפון, המסכים מלאים בדיווחים על אזעקות, יירוטים ונפילות. כתבים משדרים ממטולה, מקריית שמונה ומנהריה. מצלמות עוקבות אחרי משפחות המבלות ימים ארוכים במקלטים. הסיפור הזה חשוב, הכאב אמיתי והמצוקה גדולה.

אבל הכיסוי הנרחב הזה גם מאיר אפשרות — אפשרות לתקן, להרחיב ולהכיל: כחמישית מאזרחי ישראל, ערביי ישראל, ממתינים לרגע שבו גם סיפורם ייספר במלואו.

הפגיעה הקשה בזרזיר הזכירה שוב את המציאות הזו. תמונות ההרס העלו את שאלת המיגון ביישובים הערביים — ועם עלייתה, התברר בבהירות כי גם שם יש ילדים, והורים שאינם יכולים לצאת לעבודה ולהשאיר ילד בבית ללא מיגון. גם שם יש חרדה גדולה מפני הטיל הבא. ההכרה הזו היא נקודת פתיחה חשובה.

במרבית היישובים הערביים בצפון אין כמעט מיגון — כשל מדינתי ארוך שנים של תכנון ותשתיות, לצד רכיב של הזנחה מקומית. כך או כך, משפחות שלמות מוצאות את עצמן ללא ממ"ד, ללא מקלט ציבורי מסודר, לפעמים ללא מקום בטוח לברוח אליו כשנשמעת אזעקה. ההכרה בכשל היא תנאי הכרחי לתיקונו.

שם אחד חוזר שוב ושוב בהתרעות ובדיווחים: ערב אל-עראמשה. כפר קטן על הגבול הצפוני, כמעט קו ראשון לאיום של חיזבאללה. תושביו חיים את אותה מציאות שבה חיים תושבי מטולה ושאר יישובי הצפון — ובדיוק משום כך מגיע להם אותו מקום על המסך. מגיע להם כתב טלוויזיה שיספר על חיי היומיום שם, ומגיע לראש מועצת מטה אשר, משה דוידוביץ, שיישאל על מצבו של הכפר הנמצא בתחום שיפוטו.

זוהי הזדמנות תקשורתית ומוסרית כאחת. מדינה הנלחמת על ביטחונה מחזקת את עצמה כאשר היא מבטיחה שכל אזרחיה, ללא יוצא מן הכלל, חיים תחת אותה מטרייה של הגנה ותשומת לב. הטילים אינם מבחינים בין יהודים לערבים. הפחד אינו מבחין. וכשהמסך יבחר לשקף את המציאות במלואה — גם ההתמודדות עמה תהיה חזקה יותר.