אמנות האיזון: כיצד טורקיה מנווטת בין מעצמות ומבקשת למלא תפקיד מייצב במזרח התיכון | ד"ר איתן לסרי

טורקיה של 2026 בוחרת בדרך של ריסון ופרגמטיות על פני עימות פתוח — מהלך המשקף לא רק הכרח, אלא גם חישוב אסטרטגי מודע. מאחורי ההצהרות הנחרצות של אנקרה מסתתרת מדיניות מורכבת: שמירה על רלוונטיות בין וושינגטון לטהרן, ניהול עמדה עצמאית מול ישראל, ומאמץ עקבי לשמר את מעמד טורקיה ככוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

**ריסון כשיקול דעת**

בחודש מרץ 2026, לאחר שלושה אירועי ירי טילים מאיראן לעבר שטח ריבוני טורקי, בחרה אנקרה שלא להגיב בכוח צבאי. בד בבד, שר החוץ הקאן פידאן מתח ביקורת על ישראל והאשימה בהסלמה האזורית. הפער הזה אינו מקרי — הוא אסטרטגיה. הבחירה שלא להגיב צבאית לאיראן נובעת משיקולי עומק: טורקיה שומרת על ערוצי תקשורת פתוחים עם טהרן בשם יציבות אזורית רחבה יותר, ובמקביל — מייצבת את עמדתה בעולם המוסלמי באמצעות מסרים ברורים כלפי ישראל.

**כלכלה כעוגן אסטרטגי**

הבסיס הכלכלי של המדיניות הטורקית ברור ומוגדר. טורקיה מייבאת מאיראן כ-8 מיליארד מטרים מעוקבים של גז בשנה, ומנהלת עמה סחר דו-צדדי של 8–10 מיליארד דולר. נוכח אינפלציה של כ-30%, גירעון מסחרי של כ-100 מיליארד דולר ותלות גבוהה בייבוא אנרגיה, שמירה על הקשר עם איראן היא לא ויתור — אלא ניהול אחראי של יציבות כלכלית לאומית. הפסקת גז מיידית עלולה להוביל לשיתוק תעשייתי, ולכן איפוק צבאי מול איראן הוא בראש ובראשונה ניהול סיכונים קיומי.

**ריצוי אף לא אחד, דיאלוג עם כולם**

הרטוריקה הטורקית כלפי ישראל משרתת שלושה יעדים ברורים: חיזוק המעמד בעולם המוסלמי, יצירת בידול ממדיניות המערב, והצגת עמדה עצמאית ועקבית. יחד עם זאת, טורקיה לא מנתקת בפועל את יחסיה עם ישראל, ומנהלת עמה עוינות מבוקרת ומוגדרת — ביטוי לתחכום דיפלומטי ולא להחלטה קיצונית. במקביל, היא שומרת על מחויבויותיה לנאט"ו ומתקרבת לוושינגטון בערוצים שאינם גלויים לעין.

**שאיפת התיווך — הזדמנות אמיתית**

אנקרה שואפת למצב עצמה כמתווכת בין ארצות הברית לאיראן. לשם כך היא שומרת על ריסון, נמנעת מבחירת צד גלויה ומקיימת ערוצי תקשורת עם כל הצדדים. אמנם האמון בה כמתווכת מוגבל בשל מדיניות החוץ המגוונת שלה וקשריה הן עם רוסיה והן עם המערב, אך בדיוק משום כך יש לה נכס ייחודי: היכולת לדבר עם כולם. בפועל, טורקיה היא צינור תקשורת חיוני — ובתנאים הנכונים, גם פלטפורמה לדיאלוג.

**יציבות אזורית כאינטרס ישיר**

חששה המרכזי של טורקיה אינו מאיראן חזקה, אלא דווקא מאיראן שמתפרקת. קריסת המשטר האיראני עלולה להוביל להקמת מדינה כורדית אזורית, לגלי פליטים עצומים ולכאוס בגבול המזרחי — תרחישים שטורקיה נחושה למנוע. לכן האינטרס הטורקי ברור: איראן צריכה להיות יציבה דיה כדי לא לקרוס, אך לא דומיננטית מדי. זהו לא חשיבה ציניקנית בלבד — זו גם תרומה פוטנציאלית לשיווי המשקל האזורי.

**היערכות לעתיד תוך ניהול ההווה**

במקביל לאיפוק השוטף, טורקיה מתכוננת לתרחישי קיצון: אם איראן תקרוס, אנקרה מתכננת חדירה לצפון-מערב איראן, חיזוק הציר עם אזרבייג'ן ושליטה בצירי האנרגיה — בדומה לדפוס הפעולה שנקטה בסוריה בעקבות נפילת אסד. מדיניות כפולה זו — איפוק בהווה לצד היערכות לעתיד — מעידה על חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח ולא רק על תגובה לאירועים.

**פרגמטיות קשוחה עם אופק ברור**

המדיניות הטורקית מעוררת שאלה מהותית: האם מדובר בניהול אינטרסים חכם ובמניעת מלחמה אזורית, או במשחק כפול שמחיריו מצטברים? התשובה היא שמדובר בפרגמטיות קשוחה עם ממד ציני מובהק. טורקיה של ארדואן אינה מתעמתת עם איראן, שומרת על אינטרסים כלכליים, ומנסה לנצל את המצב מכל הכיוונים — אך תוך כך גם שוחקת את הרתעתה ומעמיקה את תלותה.

בזירה האזורית נדחקה טורקיה מעט הצידה, ובזירה הדיפלומטית היא מחפשת תפקיד כגורם מגשר בין כלל הצדדים. הימים הבאים יבחנו האם מדיניות האיזון תוכל להפוך מאסטרטגיית הישרדות לנוכחות אסטרטגית של ממש.

*הכותב הוא ד"ר איתן לסרי — מנכ"ל אתגר, מומחה לממשל ומדיניות ציבורית וגאו-אסטרטגית, לשעבר יועץ לראשי ממשלה, פרשן בכיר בתקשורת*